פרק ראשון מתוך הספר החדש -תראו אותם

יואב עמד על הבמה ולא הוציא מלה. התחלתי להזיע. משהו לא טוב קורה לו. הוא הרי יודע את המילים בעל־פה גם מתוך שינה. הקהל שמורכב ממשפחות ושכבת תלמידי כיתה ט', נע באי־נוחות. כמה תלמידים צחקו, אותם תלמידים קבועים שבמהלך השנה הציקו לו.

"יואבי," לחשתי, "תשיר. תוציא את המלה הראשונה מהפה, אחר־כך יגיעו השאר." הוא לא שמע אותי. עמדתי מאחורי הקלעים והתפללתי שהרגע כבר ייגמר. יואב, החבר הכי טוב שלי, עומד על הבמה במסיבת הסיום של החטיבה ולא מצליח לשיר. עיניו חסרות מבע. רציתי לרוץ לבמה ולקחת אותו משם. לתפוס את המטר ושבעים שלו, ולגרור אותו משם. שרק ישיר, כשהוא שר אנשים נרגעים. אני בכל אופן נרגעת.

חשבתי על רגעים יפים יותר, איך הוא עוצם את עיניו בתחילת השיר. מתמסר למילים. הריסים הארוכים והשחורים שלו מגינים עליו מהאוויר הדחוס, מהעולם, מהצקות הילדים. גם אני עוצמת עיניים כדי שהשיר ייכנס יותר מהר אל הלב. לפעמים אני מתפתה להצטרף אליו לשירה ומייד הוא נבהל ומתבלבל במילים. הוא אומר שהקול שלי מפחיד את מיתרי הקול שלו ושנינו צוחקים. יואב הבטיח לי שכשהוא יהיה זמר מפורסם הוא יזכור שאני הייתי הראשונה שאמרה לו שהוא מוכשר. "יעלי," הוא אומר לי, "אנשים לא מבינים אותי. הם צוחקים כשאני שר." ואני נפגעת בשבילו.

"אנשים? אתה מדבר על עידו, שירלי ומיקי מהכיתה? מבחינתם אמנות זה צילום של המורה צועקת."

עכשיו הם מצלמים את מבטו ההלום וצוחקים משמחה לאיד. המחנכת שרה נכנסה לבמה וחיוך גדול נמתח על פניה. עשרים שנה היא מארגנת מסיבות סיום והיא מורגלת לכבות שריפות. מיקי, עידו ושירלי מוציאים מכשירים סלולאריים ומצלמים את פניו המובכות של יואב. עוד הלילה הם יעלו את הסרטון לאינטרנט והמופע המביך של יואב יככב ברשת.

שרה לחשה לו כמה מילים באוזן, אך לא נראה שהוא שומע אותה. ברגע שהיא סובבה אליו את גבו וניסתה להרגיע את הקהל הסוער, הוא ברח מהבמה. הוא חלף על פניי במהירות, בכלל לא שם לב שאני שם.

"יואב!" צעקתי לו, "חכה לי!" שמעתי את שרה מאלתרת נאום על פחד־במה ואת הקהל שורק וצועק.

יואב רץ לשירותים של הבנים ונעל את עצמו בפנים. הצצתי פנימה, מוודאת שהשטח פנוי. יש לי עשר דקות בערך לשכנע אותו לצאת החוצה. עוד מעט אנחנו צריכים לשיר את שיר הסיום וההורים שלי מוכנים עם מצלמות ומכשירים סלולאריים.

בשיר הפתיחה התחבאתי מאחורי יואב והתפללתי שהוא יסתיים. אני לא אוהבת לעמוד על במה. אני לא אוהבת שהאורות מופנים כלפיי. אני מרגישה נבוכה. אלונה, החברה הכי טובה שלי, התחבאה מאחורי הרגליים הארוכות של יואב. שתינו צחקנו מאחור כשראינו את ההורים שלנו מנסים למצוא זוויות ראויה לצילום ובדרך מועכים הורים אחרים עם המצלמות שלהם. אלונה הקטנטונת הצליחה להתחמק לגמרי מהפלאשים. אני והשיער האדמוני שלי פחות הצלחנו במשימה. בזווית עיני השמאלית ראיתי את אמי מסמנת לי לחייך ולמקרה שאני לא יודעת מה פירוש המלה חיוך, היא עצמה חייכה ללא הפסקה והצביעה בידיה על שפתיה.

אבא שלי עלה על אחת המדרגות של הבמה והתבקש לזוז. הוא התבונן סביבו והחליט לשלוח את אחי הקטן, יותם, לעמוד על הכיסא ולצלם אותי. נראה את ההורים צועקים על ילד ג'ינג'י חמוד שרק רוצה לצלם את אחותו ביום שמחתה. מסביבו גערו בו אנשים שזו חוצפה, שהוא הורס את הכיסא ומי חינך אותו להתנהגות כזאת. בסוף יצאו ארבע תמונות שלי ממסיבת הסיום. בשלוש מהן רואים שיער אדמוני ארוך. באחת מהן רואים את הרגליים של יואב.

עכשיו אני בשירותים של בית־הספר, מנסה לשכנע את יואב שלא קרה שום דבר נורא ושיצא כבר. ואיפה אלונה? למה היא לא באה לעזור לי?

* * *

אוטוטו אני והחברים הטובים שלי, יואב ואלונה, יוצאים לחופש הגדול. יש לנו הרבה תוכניות. חלקן כרוכות בלא לעשות כלום ובשאר הזמן יואב ואלונה מתכוננים לתחרות כישרונות צעירים שתיערך בסוף החופש. העירייה מארגנת שבוע תחרויות בתחומי האומנויות השונים, מוזיקה, מחול, ציור, נגינה וכתיבה. יואב והלהקה שלו, ‘פיצה בלי תוספות‘ מתכוננים לתחרות של להקות הנוער שתיערך בערב הראשון של אותו שבוע. הזוכים במקום הראשון יקבלו יחד שובר קנייה בשווי 2000 ש"ח לקנייה בחנות המוזיקה "כלים שלובים". המקום השני יקבל 1000 ש"ח והשלישי 500 ש"ח.

אלונה עדיין לא החליטה אם היא תשלח את אחד הציורים שלה לתחרות. היא אומרת שיצירות אמנות לא צריכות להתחרות אחת בשנייה ושהציורים שלה הם לא מתמודדות בתחרות מלכת היופי.

"ואם אני אזכה במקום השלישי, אני אהיה מלכת החן?" היא שאלה וצחקה והעיניים הצרות שלה נמעכו וכמעט נעלמו.

מגיל צעיר אלונה גילתה את הכישרון שלה. החיים שלה מלאים בצבעים. יש בהם הרבה אדום, צהוב וכחול והם מתערבבים אחד בשני ויוצרים צבעים חדשים ומשם נולדים עוד ועוד גוונים. כמו חוקרת במעבדה, היא רוקחת אותם ומערבבת את מכחול מספר שתיים משוח בצבע ורוד־פוקסיה עם מכחול מספר שש משוח בצבע בורדו ועוד קצת ממכחול מספר עשר עם צהוב־שמש. צבעי האקריליק צובעים את בד הקנבס, את החדר ואת הידיים שלה. האור הצבעוני משווה לפניה מראה מרהיב. השיער החום שתמיד מגולגל לפקעת גדולה בקצה הראש, הופך ורדרד, העיניים החומות נוצצות בגוון כחול והחולצה הבהירה מוכתמת מהבורדו. לפעמים היא עוצמת עיניים כשהיא צובעת. היא מתרחקת מהציור, מתקרבת, פוקחת את עינה ומהרהרת. לכל נגיעת מכחול יש מניע ויש כוונה, הם לא סתם נזרקים לחלל. לפעמים היא לא מרוצה מהתוצאה ולא מוכנה לשמוע שהציור יפה. היא קורעת אותו לגזרים, באכזריות, מאשימה אותו בכישלונו. ברגעים כאלה היא מחליטה לוותר על עולם האמנות ולא לצייר יותר. היא מכניסה את המברשות, הצבעים, המכחולים, והבדים לתוך מזוודה ונועלת אותה בארון. בערך יומיים־שלושה היא מסתובבת חסרת שקט ואפילו הזמזומים הנעימים של יואב לא מרגיעים אותה.

בערך ביום הרביעי היא ניגשת למזוודה העמוסה שעמדה בעונש מספיק זמן ופותחת אותה. לוקחת שפופרת אחת באצבעותיה הארוכות, פותחת את הפקק, מסניפה לאפה את הריח החריף, ושופכת לנייר נחשול של צבע. היא שולחת כף יד עדינה ומתפלשת בצבע.

לי אין כישרון בתחום האמנות. בעצם, אין לי אף כישרון. אני בטח לא יודעת לצייר כמו אלונה ולא לשיר יפה כמו יואב. אמא אומרת לי שאני שנונה ומצחיקה ואבא אומר שיש לי פה גדול. אלונה אומרת שהבעיה היא שאני מוכשרת בהרבה תחומים. יואב אומר שהוא מקנא בי בגלל שאני נורא טובה בלימודים והציונים שלי מעולים. מה עושים עם כישרון כזה?

חשבתי על אחי. שאפילו בלימודים הוא לא מצליח. הוא סיים עכשיו את כיתה ד' בהרבה יזע, דם ודמעות. בעיקר דמעות. ודם, בגלל המכות שהוא קיבל.

אני לא יודעת למה הוא לא מקובל. יחסית לילדים בגיל שלו, הוא ילד טוב. הוא לא מפריע לאף אחד, לא בולט מדי. ילד רגיל. יש לו שיער אדמוני ועבה בדיוק כמו שלי. הראש שלו מלא בשיער ופניו מנומשים עד אפס מקום. הוא רזה וקטן וכדי שישימו לב לקיומו, הוא צועק הרבה. חבל רק שהצעקות מופנות כלפיי וכלפי ההורים ולא כלפי אלו שמציקים לו בבית־הספר. אני יודעת שהוא צועק כי כואב לו. הוא ילד נורא רגיש והוא לא תמיד מצליח למצוא את עצמו בין המון התלמידים. לפעמים הוא הולך לאיבוד. יש לו חבר אחד טוב בשם גיא ואם גיא לא מגיע לבית־ספר, יותם לפעמים מחליט לחזור הביתה. קשה לו להיות לבד לגמרי.

אמא שלי מורה בתיכון. היא מלמדת מתמטיקה והרבה תלמידים הצליחו בזכותה לעבור את הבגרות ואף לקבל ציונים גבוהים. יש לה הרבה סבלנות לתלמידים שלה. לפעמים יותר מאשר אליי ואל יותם. יש פעמים שהיא חוזרת הביתה עייפה, יותם שוב בוכה שהרביצו לו בבית־הספר ואני רוצה לספר לה שרבתי עם אלונה או שראיתי שמלה מדהימה בקניון שאני פשוט חייבת שהיא תהיה שלי אבל לי נדמה שכל מה שהיא רוצה באותו רגע, זה שנתרחק ממנה. היא לא צועקת אלא לוחצת בשתי ידיה על הרקות, נאנחת ומתיישבת על הספה בסלון בלי שום כוונה שנבוא לשבת לידה.

אני אוהבת את יום שבת. אז היא שלי ושל יותם. לפעמים שתינו מבלות יחד. אנחנו אוהבות ללכת לים, לשבת על החול ולדבר. פעם, אמא שלי גרה מול הים והוא מרגיע אותה. אני אוהבת כשהיא מנשקת אותי נשיקה מלוחה מחול ומרוח חמה. אני אומרת לה שהיא אוהבת אותי יותר מאשר את יותם והיא צוחקת ועונה לי שאני הבת האהובה ביותר. לפעמים היא רוצה לישון בשבת. "לאגור כוחות להמשך השבוע". בשבועיים האחרונים מאז מה שקרה לאבא שלי, היא ישנה המון בשבת. אבא שלי עובד בחברת היי־טק. אני לא בדיוק מבינה מה הוא עושה שם למרות שאני תמיד מתכוונת לשאול אותו על כך, רק שזה אף פעם לא יוצא. הבעיה היא שאני בעצם לא רואה אותו הרבה כי הוא מגיע מאוחר הביתה. כשהוא כבר מגיע, הוא שואל איך היה בלימודים, אני עונה שבסדר ופה מסתיימת השיחה. במקרים שהיה אירוע חריג, למשל, נכשלתי במבחן או שאני חולה, הוא קצת יותר מתעניין ושואל אם יש משהו שהוא יכול לעשות. אני תמיד רוצה להגיד לו שידבר אתי יותר אבל לא נעים לי. הוא תמיד עייף והבעיות שלי בטח לא מעניינות אותו. האמת היא שאני גם קצת חוששת שכן יהיה לו כוח ופתאום נגלה שאין לנו על מה לדבר.

לפני שלושה שבועות אבא הרגיש לא טוב. הוא הזיע והיה חסר מנוחה. הוא אפילו יצא יותר מוקדם מהעבודה, דבר חריג בשבילו. גם כשהייתה לו שפעת נוראה בחורף האחרון, הוא גרר את עצמו לעבודה עד שהבוס שלו הכריח אותו לחזור הביתה ולא להתקרב למשרד עד שהוא מבריא.

בערב, ההורים שלי התלחשו בחדר שלהם. יותם היה מנומנם על הספה ויכולתי לשמוע את אמא משדלת אותו שלא לחכות למחר בבוקר וללכת עכשיו למיון בבית־החולים. הוא נורא הזיע ויד ימין שלו שפשפה את החזה שלו. אחרי כמה דקות הם יצאו מהחדר ואני כבר הייתי נורא מתוחה. הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות.

עכשיו אני מנסה שלא לחשוב על שום דבר למעט יואב.דפקתי על הדלת והוא לחש לי לצאת משם.

"אני מתבייש."

"יואבי, עוד מעט זה נגמר, רק עוד קצת."

"יעלי, זה רק מתחיל. זה רק מתחיל."

 
הספר החיים החדשים המעבר במצעד הספרים!
הספר החיים החדשים שלי: המעבר, נכנס למצעד הספרים תשע"ה לכיתות ז-ט
[לידיעה המלאה]
הספר החדש שלי יצא לחנויות!
החיים החדשים שלי -ספר ראשון מתוך סדרה חדשה
[לידיעה המלאה]
חפשו אותי בפייסבוק!
תחת השם החיים החדשים שלי -מאת נועה רום
[לידיעה המלאה]
תודה רבה לתלמידי אורט סינגאלובסקי בתל אביב על המפגשים
תודה לשכבת כיתה ח' על העבודות היפות שהכנתם לספרים
[לידיעה המלאה]
אפשר להזמין אותי להרצאות !
אני מגיעה לבתי ספר וספריות, יסודי, חטיבות ביניים ותיכון בכל מקום בארץ
[לידיעה המלאה]
 
נועה רום | עד הבת מצווה זה יעבור | עיתונות
;